חג הפסח הוא הראשון משלושת החגים הנזכרים בתורה ונקראים "שלוש רְגָלִים" - פסח, שבועות  וסוכות.  שמו של החג בתורה - חג המצות, והוא נקרא גם חג האביב וחג החירות, וגם - זמן חירותנו.  שניים משמות החג - חג המצות, חג החירות - כמו גם טקס ליל הסדר וקריאת ההגדה מציינים את המשמעות ההיסטורית והלאומית של החג - יציאת מצרים והשחרור משעבוד לגאולה. לפיכך פותחים את קריאת ההגדה בקריאה: "השנה כאן - לשנה הבאה בארץ ישראל, השנה עבדים - לשנה הבאה בני חורין".  לחג הפסח יש גם משמעות חקלאית - חג האביב, שבו קוצרים את השעורה הראשונה, את קציר העומר.  פתיחתו ושיאו של חג הפסח - בטקס ליל הסדר, שבו סעודה חגיגית  ושתיית יין, שולחן סדר עם מצות וקערת פסח, וקריאה בהגדה תוך הֲסִבָּה על כרים.  חג הפסח נמשך שבעה ימים: היום הראשון והאחרון הם ימי חג, והימים שביניהם - ימי חול המועד. מעמדו של החג בזיכרון ההיסטורי העניק לחודש ניסן צביון חגיגי.  

פסח וחג הפסח
השם פסח מופיע בתיאור הפסח הראשון שנצטוו בני ישראל לחגוג לראשונה בלילה שבו יצאו ממצרים: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ: מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם. וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, פֶּסַח הוּא לה'" (שמות יב 11). המילה "פסח" בפסוק זה לא מתכוונת לחג הפסח, אלא לזבח הפסח - לַכֶּבֶשׂ שאותו זבחו ואכלו בני ישראל בלילה שלפני יציאת מצרים, ואשר היה לימים קרבן פסח. ועוד משמעות למילה פסח: בליל יציאת מצרים, בזמן מכת בכורות, ה' פָּסַח, דילג, על בתי בני ישראל - ובְכוֹרֵיהֶם לא מתו. שני הסברים אלו לשם החג מוצגים יחד בסיפור יציאת מצרים - "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל…" (שמות יב 27). כבר בתקופה שבית המקדש היה קיים לא יכלו כל תושבי הארץ לעלות לירושלים ולהקריב את קרבן הפסח. אלו נהגו ככל הנראה לאכול בביתם סעודה רגילה ולקוות שיוכלו להגיע לירושלים לפסח שני (לפי מדרש ספרי במדבר, "כל איש שהיה רחוק מן המקדש מכל סיבה... רשאי להקריב פסח שני" - יוסף תבורי, מועדי ישראל בתקופת המשנה והתלמוד, הוצאת מאגנס, תשנ"ה – 1995, עמ' 96). ובתקופה שאחרי חורבן בית המקדש השני נהגו לאכול בליל הפסח "גדי מקולס" - גדי  צלוי - כתחליף לקרבן הפסח,  ומנהג זה בא לידי ביטוי באחת מארבע הקושיות, הנזכרת במשנה אך אינה מופיעה בנוסח ההגדה: "שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, הלילה הזה - כולו צלי".

פסח וחג המצות
בתורה נזכרים שני חגים: פסח - וחג המצות. בניגוד למקובל בלשון ימינו, פסח הנזכר במקרא אינו חג המצות: הפסח המקראי נחוג בערב ובליל החג הראשון (הוא ליל הסדר של ימינו), ושבעת ימי החג שאחריו הם "חג המצות". חג המצות קשור ליציאת מצרים: בני ישראל נאלצו לצאת בלילה בחיפזון, ולפיכך הבצק שהכינו לא הספיק להחמיץ, והם הספיקו לאפות רק מצות. חג המצות כולל שתי מצוות עיקריות: איסור החזקת חמץ ואכילתו, וממנו חובת ביעור חמץ וחובת  אכילת מצה: "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ" (שמות יב 16). אבל לפי קביעת חז"ל, חובה זו חלה על ליל החג הראשון בלבד, הוא ליל הסדר.  המצה מייצגת את ניגודו של החמץ: עיסה שיכולה להחמיץ - אך הכינו אותה כך שלא תחמיץ. היא עשויה מאחד מחמשת מיני הדגן  ועיקר מהותה - "לֶחֶם עֹנִי" (דברים טז 3): "לחם" הוא מאכל אפוי (לא מבושל ולא מטוגן), "עוני" משמעו - של עניים. לפיכך נקבע שאין לאפות מצה מבצק המכיל יין ושמן - שנחשבו מוצרים השמורים לעשירים.  אפיית המצה צריכה להיעשות באופן שלא יביא את הבצק לידי החמצה, ולשם כך יש הקפדה על כל שלבי ההכנה - טחינת התבואה, לישת הבצק, שימוש במים בטמפרטורה מתאימה  ומשך האפייה. יש המקדימים את ההקפדה לשלב הקציר - שמירת התבואה שנקצרה מכל מגע שהוא עם מים, ומצה מוקפדת זו נקראת: מצה שמורה. כדי שהמצה של ליל הסדר תיאכל בתיאבון, פסקו שאין לאכול מצה בערב פסח במשך כל היום - עד לסעודת ליל הסדר. ויש הנוהגים לצום בערב פסח כדי לאכול מצה לתיאבון בסעודת החג. 

חג הפסח - חג האביב
נוסף על המשמעות הלאומית וההיסטורית, יש לחג הפסח בתורה גם משמעות חקלאית של חג טבע: החג חל בחודש ניסן, "חֹדֶשׁ הָאָבִיב" (דברים טז 1), שהוא גם חודש הפריחה והלבלוב, ובו מתחיל קציר התבואה הראשון - קציר העומר. מדרש אגדה של חז"ל מציע מסביר את הקשר שבין יציאת מצרים ובין חודש האביב, שהוא - ורק הוא - כשר ומתאים לצאת בו לדרך "לא חמה (=שמש) קָשָׁה ולא צינה קשה". ולכן בחר ה' להוציא את עם ישראל ממצרים דווקא בחודש זה, "לא בתמוז - מפני השרב, ולא בטבת - מפני הצינה".  

ליל הסדר: לספר ביציאת מצרים
חג הפסח כולו, ובמיוחד טקס ליל הסדר וקריאת ההגדה, נועדו להדגיש את האירוע המכונן של ראשית האומה - יציאת מצרים - שהתרחש בלילה (דברים טז 1), וכך גם טקס ליל הסדר וקריאת ההגדה מתקיימים בלילה. תיאור החג במקורות מתקופת הבית השני מלמד כי אכילת קרבן הפסח בירושלים נעשתה במסגרת המשפחה המורחבת, וכמו בימינו - הייתה הסעודה מלווה בשתיית יין (אך בלי להזכיר את ארבע הכוסות), באכילת מצה, מרור וחרוסת ובקריאת הַלֵל. ועם זאת, החובה לספר ביציאת מצרים, שהיא מן התורה, אינה נזכרת במקורות אלו - "אין רמז לכך שנהגו לספר או ללמוד או לדרוש ביציאת מצרים"; ונראה כי החובה לספר ביציאת מצרים מקורה בתקופה שאחרי חורבן בית המקדש השני, והיא באה לידי ביטוי בהגדה של פסח.  החובה לספר ביציאת מצרים בליל הסדר ולקרוא פרקי הַלֵל ותודה על הגאולה נועדו ליצור אווירה שבה כל אחד מן המסובים חש כאילו השתתף באירוע עצמו, בבחינת "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".  גם ההֲסִבָּה בליל הסדר היא ביטוי לרעיון זה: "חייב אדם להראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא עתה משעבוד מצרים... לפיכך כשסועד אדם בלילה זה, צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות". ההֲסִבָּה בזמן סעודת ליל הסדר היא אפוא ביטוי לשחרור מעבדות לחירות.
בקרב מקצת קהילות ישראל נהגו המסובים לשבת ליד שולחן הסדר ומקלות בידיהם, ויש שנהגו לאכול בשר צלוי בחיפזון רב כשהם יושבים על הרצפה, כדי לשחזר את הפסח הראשון של יציאת מצרים

מתוך אתר לקסיקון לתרבות ישראל .